רק בגלל הרוח
הפצע יכול להתרפא רק בנוכחות האנרגיה שיצרה אותו מלכתחילה.
זו הסיבה שאנחנו מוצאים את עצמנו מתמגנטים שוב ושוב לאותן סיטואציות.
נמשכים לאותם אנשים... אותם מקומות... אותם מצבים.
מגיבים את אותן תגובות.
שואלים את עצמנו שוב ושוב... למה?
למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?
כל החלקים הבוגרים... החכמים בתוכנו שואלים שוב ושוב...
"למה?
למה את עושה את זה לעצמך?
הרי את כבר יודעת... את כל כך חכמה... כל גדולה... כל כך מודעת,
מה יש באדם הזה? במקום הזה? בסיטואציה הזאת? שכל כך ממגנטים אותך..."
הרי בתוכי אני באמת כבר יודעת...
יודעת כמה אני גדולה... עוצמתית... נוכחת.
וזו בדיוק התשובה... בדיוק בגלל זה.
דווקא כי אני כבר גדולה... חכמה... יודעת...
מוזמנים בתוכי אותם חלקים להתבטא.
אותם חלקים שנפצעו... פעם... מזמן.
כשהייתי כל כך קטנה, כל כך בודדה, כל כך עצובה.
חוויית החיים היתה כל כך אפלה.
ילדה קטנה... רגישה... ש"נזרקה"...
מצאה את עצמה בתוך עולם, שעבורה... היה כל כך אפל, חשוך, קר... כל כך לא מתאים לה... כל כך לא מותאם אליה.
כמה פחד היה בתוכה... כמה כאב... ובדידות.
אני רואה אותה... קטנה גדולה... נושאת את כל עול העולם על כתפיה הקטנות... לא מבינה... תועה באפלה.
והיום...?
היא עדיין בתוכי...
מוזמנת... לבכות, לאהוב, לקבל חיבוק, מגע... רך, אוהב... בדיוק כמו שרק אני יודעת לתת לה.
רק אני יודעת למה היא זקוקה... ואיך... אין אף אחד שם בחוץ.
רק אני... אני והיא.
רק כשאני יכולה להתחיל להיות אני באמת, בלי לצפות לכלום... מאף אחד אחר, אני יכולה להתחיל לחיות בעולם.
בלי כאב, בלי דרמה, בלי פחד... כי העולם כבר שלי.
"אני, את והאל שלצידי... עוד ננצח... לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח... הנושבת בגבי"... כך אני מזמרת, מחייכת אליה, מחבקת, מלטפת...
והיא?
לאט לאט מרימה את עיניה, מסתכלת עלי... ואז מסתכלת אלי... אל תוך עיני... תוהה... מי זאת האישה הזאת... האישה שצמחה בתוכה, בלי ששמה לב...
אני היא... היא אני...
שתינו ביחד... עוד ננצח.
זו הסיבה שאנחנו מוצאים את עצמנו מתמגנטים שוב ושוב לאותן סיטואציות.
נמשכים לאותם אנשים... אותם מקומות... אותם מצבים.
מגיבים את אותן תגובות.
שואלים את עצמנו שוב ושוב... למה?
למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?
כל החלקים הבוגרים... החכמים בתוכנו שואלים שוב ושוב...
"למה?
למה את עושה את זה לעצמך?
הרי את כבר יודעת... את כל כך חכמה... כל גדולה... כל כך מודעת,
מה יש באדם הזה? במקום הזה? בסיטואציה הזאת? שכל כך ממגנטים אותך..."
הרי בתוכי אני באמת כבר יודעת...
יודעת כמה אני גדולה... עוצמתית... נוכחת.
וזו בדיוק התשובה... בדיוק בגלל זה.
דווקא כי אני כבר גדולה... חכמה... יודעת...
מוזמנים בתוכי אותם חלקים להתבטא.
אותם חלקים שנפצעו... פעם... מזמן.
כשהייתי כל כך קטנה, כל כך בודדה, כל כך עצובה.
חוויית החיים היתה כל כך אפלה.
ילדה קטנה... רגישה... ש"נזרקה"...
מצאה את עצמה בתוך עולם, שעבורה... היה כל כך אפל, חשוך, קר... כל כך לא מתאים לה... כל כך לא מותאם אליה.
כמה פחד היה בתוכה... כמה כאב... ובדידות.
אני רואה אותה... קטנה גדולה... נושאת את כל עול העולם על כתפיה הקטנות... לא מבינה... תועה באפלה.
והיום...?
היא עדיין בתוכי...
מוזמנת... לבכות, לאהוב, לקבל חיבוק, מגע... רך, אוהב... בדיוק כמו שרק אני יודעת לתת לה.
רק אני יודעת למה היא זקוקה... ואיך... אין אף אחד שם בחוץ.
רק אני... אני והיא.
רק כשאני יכולה להתחיל להיות אני באמת, בלי לצפות לכלום... מאף אחד אחר, אני יכולה להתחיל לחיות בעולם.
בלי כאב, בלי דרמה, בלי פחד... כי העולם כבר שלי.
"אני, את והאל שלצידי... עוד ננצח... לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח... הנושבת בגבי"... כך אני מזמרת, מחייכת אליה, מחבקת, מלטפת...
והיא?
לאט לאט מרימה את עיניה, מסתכלת עלי... ואז מסתכלת אלי... אל תוך עיני... תוהה... מי זאת האישה הזאת... האישה שצמחה בתוכה, בלי ששמה לב...
אני היא... היא אני...
שתינו ביחד... עוד ננצח.