לאסוף את הדברים שהם שלי...
"לאסוף את הדברים שהם שלי
ואל תפסיקו בגללי
יכול להיות שזו הרוח
שתיקח אותי לאן שהיא תלך
אולי רוצה שאחייך
ומי יודע כמה הסתובבתי
בעולם שלא נתן לי כוח
בין קירות שלא נתנו לנשום
כל כך הרבה ללכת
והעולם אליו אני נמשכת
מזכיר לי שתמיד הייתי קצת אחרת
כל כך הרבה ללכת
והמקום אליו אני נמשכת
יהיה מקום שבו השמש תעלה רק בשבילי
לחפש רק את הטעם הנכון
לגלגל על הלשון
והמתוק הזה
הוא כל מה שנראה
כמוזר ולא ברור
כלתקן את השבור
ולדעת שכמעט הגעתי
האמת שלי גם היא תגיע
עם הזמן אני אבין הכל"
חזרתי היום מהפגישה השבועית שלי עם רועי בן יוסף-כנף שחטף היום די הרבה "אש" והתנגדות, ברוח התקופה (כנראה שאני מושפעת מהמצב יותר ממה שאני חושבת...).
כשהתחלתי לנסוע, הייתי מותשת לגמרי מ"הקרב".
אומנם, הראש שלי היה שקוע בכל הדרמה הפנימית שלו, אבל כמה טוב שיש לי גוף...
הראש שלי לא שם לב מה קורה סביבו, אבל הגוף שלי תמיד ערני, תמיד נוכח.
המילים בשיר כל כך הדהדו עם מה שהגוף שלי חווה בפגישה, (ובכלל, כנראה שהן מהדהדות את חווית החיים שלי לאחרונה), שהן הצליחו "להעיר" את הראש שלי מהדרמה הפנימית שבה הוא היה שקוע.
פתאום אני / הוא שמנו לב למילים, וכמה הן קשורות, רלוונטיות למקום שאני נמצאת בו בחיים.
כמו תמיד, במצבים כאלה, החוויה הפנימית שלי באותו רגע, הייתה שקיבלתי את השיר במתנה... הוא פשוט נשלח אלי, ואני הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון כדי לקבל אותו...
מהניסיון שלי, הגוף שלנו מדבר אלינו כל הזמן, מסב את תשומות ליבנו למתנות והמסרים שהעולם שולח לנו, אך אנו לא תמיד יודעים להקשיב לו.
החיים בעולמנו הרועש הפכו את רובנו לחירשים, שומעים את כל מה שבחוץ, אבל חירשים לעצמנו.
בשבילי, התמקדות היא שיטה מדהימה, שאיפשרה לי לחדש את הקשר עם הגוף שלי, לשמוע אותו, לקבל ממנו מסרים, נחמה, עידוד.
ולא, זה לא היה פשוט, זה לקח קצת זמן... להיזכר... איך מקשיבים... אבל התוצאה מלווה אותי מדי יום.
אז אם גם אתם רוצים להיזכר... איך מקשיבים...
ברוח השיר, וכחלק ממסע החיים שלי אל "המקום אליו אני נמשכת", קיימת בי בקשה תמידית... להעביר את המתנה הלאה... לכל מי שהמילים האלה מהדהדות בתוכו.
שיהיו לנו ימים שקטים... :)
ואל תפסיקו בגללי
יכול להיות שזו הרוח
שתיקח אותי לאן שהיא תלך
אולי רוצה שאחייך
ומי יודע כמה הסתובבתי
בעולם שלא נתן לי כוח
בין קירות שלא נתנו לנשום
כל כך הרבה ללכת
והעולם אליו אני נמשכת
מזכיר לי שתמיד הייתי קצת אחרת
כל כך הרבה ללכת
והמקום אליו אני נמשכת
יהיה מקום שבו השמש תעלה רק בשבילי
לחפש רק את הטעם הנכון
לגלגל על הלשון
והמתוק הזה
הוא כל מה שנראה
כמוזר ולא ברור
כלתקן את השבור
ולדעת שכמעט הגעתי
האמת שלי גם היא תגיע
עם הזמן אני אבין הכל"
חזרתי היום מהפגישה השבועית שלי עם רועי בן יוסף-כנף שחטף היום די הרבה "אש" והתנגדות, ברוח התקופה (כנראה שאני מושפעת מהמצב יותר ממה שאני חושבת...).
כשהתחלתי לנסוע, הייתי מותשת לגמרי מ"הקרב".
אומנם, הראש שלי היה שקוע בכל הדרמה הפנימית שלו, אבל כמה טוב שיש לי גוף...
הראש שלי לא שם לב מה קורה סביבו, אבל הגוף שלי תמיד ערני, תמיד נוכח.
המילים בשיר כל כך הדהדו עם מה שהגוף שלי חווה בפגישה, (ובכלל, כנראה שהן מהדהדות את חווית החיים שלי לאחרונה), שהן הצליחו "להעיר" את הראש שלי מהדרמה הפנימית שבה הוא היה שקוע.
פתאום אני / הוא שמנו לב למילים, וכמה הן קשורות, רלוונטיות למקום שאני נמצאת בו בחיים.
כמו תמיד, במצבים כאלה, החוויה הפנימית שלי באותו רגע, הייתה שקיבלתי את השיר במתנה... הוא פשוט נשלח אלי, ואני הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון כדי לקבל אותו...
מהניסיון שלי, הגוף שלנו מדבר אלינו כל הזמן, מסב את תשומות ליבנו למתנות והמסרים שהעולם שולח לנו, אך אנו לא תמיד יודעים להקשיב לו.
החיים בעולמנו הרועש הפכו את רובנו לחירשים, שומעים את כל מה שבחוץ, אבל חירשים לעצמנו.
בשבילי, התמקדות היא שיטה מדהימה, שאיפשרה לי לחדש את הקשר עם הגוף שלי, לשמוע אותו, לקבל ממנו מסרים, נחמה, עידוד.
ולא, זה לא היה פשוט, זה לקח קצת זמן... להיזכר... איך מקשיבים... אבל התוצאה מלווה אותי מדי יום.
אז אם גם אתם רוצים להיזכר... איך מקשיבים...
ברוח השיר, וכחלק ממסע החיים שלי אל "המקום אליו אני נמשכת", קיימת בי בקשה תמידית... להעביר את המתנה הלאה... לכל מי שהמילים האלה מהדהדות בתוכו.
שיהיו לנו ימים שקטים... :)