מי מפחד ממטפלים?

האם אתם מפחדים ממטפלים?

האם אתם מרגישים שלא טוב לכם,שאתם צריכים לעשות משהו... מחפשים את האדם המתאים ללוות אתכם בדרך... ועדיין חוששים... חוששים לטבוע בתהומות הכאב?

לי אישית קצת קשה עם המילה "מטפלת"... מעדיפה את המילה מלווה... כן... אני מלווה תהליכים... לא מכתיבה אותם, אני הולכת עם המתמקדים שלי יד ביד, מלווה אותם בדרך, אבל לא מכתיבה להם את הדרך, רק הם יכולים לדעת...

אני אישית מאמינה גדולה בחוכמת האורגניזם. האורגניזם יודע את מה הוא יכול להכיל, כמה ומתי. גם אדם רגיש מאוד מודע לרגישותו ואני לא מדברת על המוח, אלא על הישות החכמה כל כך הנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו עמוק בפנים והיא זאת שבעצם אחראית להנעת התהליך.

אני מאמינה שגם אדם רגיש מאוד (ובעצם... אולי נכון יותר לומר, במיוחד אדם רגיש מאוד...), יודע מה הם הגבולות שלו ולא יעבור אותם. זה לא אומר שהתהליך לא יכאב. זה לא אומר שלא יהיו משברים בדרך או תחושת התרסקות והתפוררות (כמו שאני באופן אישי חוויתי הרבה מאוד במהלך חיי, וגם מודה על כך... לא מעט מהיכולות שלי צמחו כשהסכמתי להתרסק... להתפורר...), אבל גם כשכל התחושות הלא נעימות הללו צפות ומשתלטות זה לא אומר שהתהליך עבר את הגבול.

אני מאמינה שהאני העמוק שלנו מודע לגודל היכולת שלו לספוג ולהכיל את הכאב. מה שיכול להיחוות אצלנו כמצב שבו הגבול נחצה, יכול להיות פשוט מצב שבו התהליך לקח את עצמו לקצה. אולי למקום מאוד כואב, אולי למקום הכי כואב שהוא עדיין יכול להכיל... ממש ממש על הגבול, אבל עדיין תמיד במקום שאותו הוא יכול להכיל !!!

לפעמים באותם רגעים זה נחווה כמציף, אבל ברוב המקרים רק במבט לאחור, עם הפרספקטיבה שמתלווה לכך, אנו יכולים להעריך את חוכמתו של התהליך, ולהבין שלמרות שבזמן אמת הרגשנו שאנחנו אוטוטו קורסים, תמיד היו לנו מספיק כוחות לשהות במקומות הכואבים, והרבה מאוד פעמים, עצם השהיה בהם היא כל מה שהם מבקשים מאיתנו.

ולעניין האחריות שלי כמטפלת?

אני מאמינה שהיא מתבטאת ביכולת שלי להיות מאוד נוכחת בתהליך, אך עדיין לא להתערב בו אלא ללוות אותו מהצד. אני מאמינה שחוסר אחריות שלי בתור ממקדת יכול להתבטא בניסיון שלי להאיץ את התהליך, רק בגלל שאני מסתכלת עליו מהצד ורואה כבר לאן הוא רוצה ללכת (זה חשוב במיוחד למטפלים, שניחנו באינטואיציות מאוד חזקות ולפעמים מרגישים שהם ממש יודעים מה צריך לקרות, ומתוך כוונות מאוד טובות מנסים כבר לקחת את המתמקד לנקודה הסופית שאליה הוא "צריך להגיע". אני מאמינה שחשוב לזכור, במיוחד בהתמקדות... שהצעידה בדרך חשובה לא פחות מההגעה אל היעד).

דבר נוסף חשוב שאני תמיד מזכירה לעצמי, הוא שמאוד חשוב לי שהמתמקד יפלס את הדרך בעצמו. גם אם אני "רואה" לאן הוא צריך להגיע ואני ממש רוצה "לעשות" קיצור דרך "ולקחת אותו לשם", אולי אני אזכה במחיאות כפיים על זה שאני כל כך "מטפלת מוצלחת וחכמה", אבל אני מרגישה שאם "אביא אותו לשם" בלי לתת למתמקד את הזמן שלו, ואכבד את הקצב שלו, אגרע משמעותית מעוצמת הריפוי שעומד להתרחש.

אם אבחר במצב כזה "לכוון" או "לקדם" את התהליך אז אני יכולה להיות חסרת אחריות, ואז אכן אהיה אחראית ל"תוצרי הלוואי". אך כל עוד אני מזכירה לעצמי לשמור על צניעות, ולא מכניסה לתוך התהליך את "התובנות" שלי (וזאת למרות כוונותיי הטובות) בעצם לא יהיו תוצרי לוואי. כל עוד אלווה את התהליך ואאפשר לו את הקצב שלו, ורק את מה שהוא בוחר להביא איתו (גם אם באותו רגע זה נראה לי"מעט") אז הדבר הזה שלפעמים קוראים לו "תוצרי לוואי" יהיה בעצם חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתהליך. וככזה (לדעתי האישית בלבד) יהיה תמיד "נכון".

אז אם אתם חוששים, ועדיין מרגישים צורך... להיות עם "משהו" בתוככם... אני פה... בשבילכם... בקצב שלכם !!!!
לכל שאלה, הזינו פרטים ואחזור בהקדם עם תשובות