בין קירות שלא נתנו לנשום...
"בעולם שלא נתן לי כוח... בין קירות שלא נתנו לנשום..."
כל כך הרבה מאיתנו חיים בעולם בתחושה הזו...
כואבים... מכווצים... כלואים.
והאמת היא... שהכלא... הקירות... נמצאים בתוכנו.
ברוב המקרים הם נוצרו כבר די מזמן... לפני שנים... ואנחנו פשוט עייפים... נושאים את המשא הכבד בתוכנו... את הקירות שרק הולכים ומתעבים... נעשים כבדים יותר... חונקים יותר.
אם להיות כנה...
באמת כנה...
כשמישהו מכאיב לי... הוא "בסך הכל"... "ילד סקרן", שהסתובב לידי... ראה כפתור... הסתקרן... ו"לחץ"...
זו דרך די מבאסת להסתכל על הדברים...
כי היא לוקחת מאיתנו את הזכות הכי "גדולה" ש"זכינו" לה :)
את השיחרור והאפשרות לברוח מלרפא את הפצעים.
אבל "השיחרור" הזה... הוא הכלא הכי גדול שיש.
הוא כלא בתוכנו...
וזו האמת... אנחנו נשארים כלואים בתוך הפצעים שלנו.
מספרים לעצמנו שזה בכלל ההוא אשם... ההוא שברוב חוצפתו ראה כפתור ולחץ...
איך הוא העיז...
להגיד לי... לעשות לי... להאשים אותי... להעליב אותי...
אין ספק... אני האחרונה שתגיד שאנשים לא יכולים להכאיב לנו.
וכן... אנחנו חיים בעולם שבו הרבה פעמים מסתובבים סביבנו אנשים חסרי רגישות.
מכאיבים... פוגעים.
קורים לנו דברים... שלא תיכננו... לא רצינו.
לצערנו, הרבה פעמים זה קורה כשאנחנו חשופים... צעירים... לא מוגנים.
ואז, אנחנו יוצרים מנגנון הגנה... נפלא... יעיל... אך גם נוראי...
נוראי כי הוא מכווץ אותנו בתוך עצמנו... שואב מתוכנו את כל אנרגיית החיים.
אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים את חיינו, כשאנחנו בעיקר עסוקים בלהתנגד...
לספר לעצמנו... שאם זה רק לא היה קורה.
אם רק היא לא היתה אומרת...
אם רק לא הייתי פוגשת אותו...
אז הכול היה אחרת.
ואז...
במקום לרפא את הפצעים... אנחנו מתעלמים מהם.
משקיעים את האנרגיה בניסיון לייצר עולם שבו אף אחד לעולם לא "ילחץ על הכפתור"...
אז אנחנו נמנעים מלפגוש אנשים מסויימים.
נמנעים מללכת למקומות מסויימים.
נמנעים מלהימצא בסיטואציות מסויימות.
עושים הכל ... העיקר... שאף אחד בטעות לא יזהה את הכפתור שמפעיל את הפצע... וילחץ.
משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלהגן על הפצע.
להיזהר שאף אחד לא יתקרב אל הכפתור, ויפעיל את הכאב.
פחות או יותר כאילו היה זה כור אטומי... מגינים על הכפתור... שאף אחד לא יפעיל את הפצצה... ויחריב את העולם.
אז החדשות הטובות הן... שבמקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בניסיון לשמור על הכפתור ש"מפעיל את הפצצה"... בתוכנו... אפשר לפרק את הפצצה...
להתקרב אליה... לאהוב אותה... לרפא אותה.
כי כשמישהו אחר מכאיב לי... האמת היא... שזה לא באמת הוא שמכאיב.
הוא לא זה שיצר את הכאב.
הוא רק זה שלוחץ על הכאב שכבר קיים... בי... בכולנו.
וכשאני יכולה לרפא את הכאב בתוכי... אני משוחררת... אני נושמת... אני מאושרת.
והכי חשוב... אני יוצאת לחופשי.
כי אף אחד כבר לא יכול להפעיל את הפצצה... אין על מה לשמור.
אני יכולה פשוט להסתובב בעולם, ולנשום... אוויר צלול... נקי.
אף אחד כבר לא יכול להכאיב לי.
כי אין בתוכי כבר שום כפתור שאפשר ללחוץ עליו.
אז במקום להמשיך "להיזהר" מאנשים... ממקומות... מדברים שקורים...
אפשר לרפא את המקור... את גוף הכאב.
כל כך הרבה מאיתנו חיים בעולם בתחושה הזו...
כואבים... מכווצים... כלואים.
והאמת היא... שהכלא... הקירות... נמצאים בתוכנו.
ברוב המקרים הם נוצרו כבר די מזמן... לפני שנים... ואנחנו פשוט עייפים... נושאים את המשא הכבד בתוכנו... את הקירות שרק הולכים ומתעבים... נעשים כבדים יותר... חונקים יותר.
אם להיות כנה...
באמת כנה...
כשמישהו מכאיב לי... הוא "בסך הכל"... "ילד סקרן", שהסתובב לידי... ראה כפתור... הסתקרן... ו"לחץ"...
זו דרך די מבאסת להסתכל על הדברים...
כי היא לוקחת מאיתנו את הזכות הכי "גדולה" ש"זכינו" לה :)
את השיחרור והאפשרות לברוח מלרפא את הפצעים.
אבל "השיחרור" הזה... הוא הכלא הכי גדול שיש.
הוא כלא בתוכנו...
וזו האמת... אנחנו נשארים כלואים בתוך הפצעים שלנו.
מספרים לעצמנו שזה בכלל ההוא אשם... ההוא שברוב חוצפתו ראה כפתור ולחץ...
איך הוא העיז...
להגיד לי... לעשות לי... להאשים אותי... להעליב אותי...
אין ספק... אני האחרונה שתגיד שאנשים לא יכולים להכאיב לנו.
וכן... אנחנו חיים בעולם שבו הרבה פעמים מסתובבים סביבנו אנשים חסרי רגישות.
מכאיבים... פוגעים.
קורים לנו דברים... שלא תיכננו... לא רצינו.
לצערנו, הרבה פעמים זה קורה כשאנחנו חשופים... צעירים... לא מוגנים.
ואז, אנחנו יוצרים מנגנון הגנה... נפלא... יעיל... אך גם נוראי...
נוראי כי הוא מכווץ אותנו בתוך עצמנו... שואב מתוכנו את כל אנרגיית החיים.
אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים את חיינו, כשאנחנו בעיקר עסוקים בלהתנגד...
לספר לעצמנו... שאם זה רק לא היה קורה.
אם רק היא לא היתה אומרת...
אם רק לא הייתי פוגשת אותו...
אז הכול היה אחרת.
ואז...
במקום לרפא את הפצעים... אנחנו מתעלמים מהם.
משקיעים את האנרגיה בניסיון לייצר עולם שבו אף אחד לעולם לא "ילחץ על הכפתור"...
אז אנחנו נמנעים מלפגוש אנשים מסויימים.
נמנעים מללכת למקומות מסויימים.
נמנעים מלהימצא בסיטואציות מסויימות.
עושים הכל ... העיקר... שאף אחד בטעות לא יזהה את הכפתור שמפעיל את הפצע... וילחץ.
משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלהגן על הפצע.
להיזהר שאף אחד לא יתקרב אל הכפתור, ויפעיל את הכאב.
פחות או יותר כאילו היה זה כור אטומי... מגינים על הכפתור... שאף אחד לא יפעיל את הפצצה... ויחריב את העולם.
אז החדשות הטובות הן... שבמקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בניסיון לשמור על הכפתור ש"מפעיל את הפצצה"... בתוכנו... אפשר לפרק את הפצצה...
להתקרב אליה... לאהוב אותה... לרפא אותה.
כי כשמישהו אחר מכאיב לי... האמת היא... שזה לא באמת הוא שמכאיב.
הוא לא זה שיצר את הכאב.
הוא רק זה שלוחץ על הכאב שכבר קיים... בי... בכולנו.
וכשאני יכולה לרפא את הכאב בתוכי... אני משוחררת... אני נושמת... אני מאושרת.
והכי חשוב... אני יוצאת לחופשי.
כי אף אחד כבר לא יכול להפעיל את הפצצה... אין על מה לשמור.
אני יכולה פשוט להסתובב בעולם, ולנשום... אוויר צלול... נקי.
אף אחד כבר לא יכול להכאיב לי.
כי אין בתוכי כבר שום כפתור שאפשר ללחוץ עליו.
אז במקום להמשיך "להיזהר" מאנשים... ממקומות... מדברים שקורים...
אפשר לרפא את המקור... את גוף הכאב.